הראפר ארל סימונס “DMX” הלך לעולמו בגיל 50

האם זהו תחילת הסוף של הגנגסטא ראפ הקלאסי?
קהילת ההיפ הופ העולמית זוכרת את DMX על הרגעים הטובים והפחות טובים בחייו ובמהלך הקריירה שלו.

מתוך אינספור ההספדים והסיפורים האישיים על איך, איפה ובאיזה מצב המוזיקה של ארל פגשה אותנו  במהלך חיינו, תפס אותנו הפוסט של קוואמי מרדיו הקצה.

 

“הראפר DMX עזב היום את העולם זה, רק בן 50.
הילדים של היום כנראה לא יאמינו, אבל בסוף שנות התשעים DMX היה המלך של הראפ.
אחרי הרצחם של טופאק והנוטוריוס ביג נותר חלל עצום (שעד היום לא התמלא).
כמה רגעים לפני שאמינם פרץ לזירה וכבש את העולם היתה תחרות ברורה בין כמה וכמה ראפרים על הכתר, ו-X לקח אותו בקלות.
כמעט כל דבר שהוא נגע בו בשנותיו הראשונות הפך ללהיט היסטרי, הוא מכר מיליוני עותקים,
בין 98′ ל2003 כל חמשת אלבומיו הראשונים הגיעו למקום הראשון במצעד האלבומים הכללי בארה”ב.
במקרה יצא שהייתי במרץ-אפריל 99′ לראשונה בניו יורק.
ההיפ-הופ, שהיה אז מרכז חיי, היה בכל מקום. כאילו, ברור, ניו יורק. ואני רק רציתי כמה שיותר ממנו.
כחודש לפני שהגעתי יצא לדרך סיבוב הופעות משותף של DMX יחד עם JAY-Z Method Man Redman
. על פניו – חלום בשבילי, אבל מודה שאפילו לא ניסיתי לקנות כרטיסים בגלל שפחדתי מהקהל של דיאמאקס.
הדיבור היה שמה שהוא מביא איתו הוא כל כך אלים ובא לידי ביטוי גם בקהל, שזה גרם לי לחשוש על אמת.
אבל זה גם היה מוקד המשיכה שלו. אקס הביא איתו את הדבר הזה שהלך ונעלם מהראפ ככל שנקפו השנים – את הסכנה.
היתה תחושה שהמטרוף הזה הוא פשוט הדבר האמיתי. שהוא מאה אחוז כל מה שהוא שר עליו. ושהוא מביא את הסכנה איתו לאן שהוא הולך.
איפה השכונה יו?

ג’יי-זי בדיוק התחיל אז את הטיפוס המאד איטי שלו לצמרת.
הוא כל הזמן ניסה לפמפם את עצמו כיורש של ביגי, שהיה גם חברו הטוב שהוא החשיב כמנטור, אבל ג’יי נראה ליד אקס כמו הילד החנון של הכיתה.
לא משנה כמה גנגסטה הוא ניסה להיות, אקס פשוט טרף אותו בנוכחות שלו, ואם היית אומר אז לראשי היפ-הופ בניו יורק שאתה מעדיף את ג’יי-זי היו צוחקים עליך,
כי מיהו בכלל ליד אקס (מדבר מניסיון).
עד סוף 98′ ג’יי-זי כל הזמן דשדש את ההצלחה שלו, אבל למרות המכירות היפות – היפ הופ הדז נטו בעיקר לזלזל בו.
חלק גדול מההצלחה שלו, אחרי כבר כמה וכמה שנים של עבודה קשה, נזקף לשיתוף הפעולה שלו עם אקס שהעלה את קרנו,
גם בזכות הטור המשותף, וגם בזכות הדואט שלהם שהופיע באלבום שהוציא באותה שנה ג’יי זי: “Money, Cash, Hoes”-
שגם בו כמעט כל מי ששמעו את השיר רק היו מחכים לבית המשוגע של אקס.
דיאמאקס, ארל סימונס בשמו המקורי, זכה להצלחה עצומה בתקופה בה הראפ כל הזמן חיפש להתחדש ולהמציא את עצמו מחדש.
והסגנון שלו היה לגמרי חדש וייחודי.

הוא סוג של צעק-נבח (באמת נבח) טקסטים אלימים באוירה מיליטנטית, אבל היה גם מאד מוזיקלי,
וידע לשיר את הצעקות שלו בצורה מלודית, עוד לפני שהאוטו-טיון הפך כל אחד לזמר עאלקקקק. אקס באמת ידע לשיר את השאגות שלו.
הוא סימל בעיני המון אנשים משהו מלא עוצמה בלתי מתפשרת, ומכיוון שבנעוריו הוא ישב במאסר על עבירות קלות, אז ראו בו גם סמל לגאולה מוזיקלית מחיי הפשע.

אבל המציאות לא היתה כל כך מוארת.
אקס המשיך לפשוע גם במהלך הקריירה המצליחה בטירוף שלו, ועשה במהלכה דברים כל כך הרבה יותר חמורים מהעבירות המזעריות שהיו לו בנעוריו.
ככל שחלף הזמן הקריירה שלו התחילה לדעוך, בעוד חייו האישיים הלכו והדרדרו, עד שזה הגיע למצב הזה בו הוא היה צריך למות כדי שמי שלא היה שם בזמן אמת בכלל ישמע עליו.
אקס היה אחת ההשפעות הכי גדולות על ראפרים בשנות ההצלחה שלו.
המונים ניסו לחקות אותו (הדוגמה הקלוקלת הכי מוכרת היא Ja Rule, שאקס האשים אותו ובצדק בגניבת הסגנון שלו), אבל גם בארץ היה אפשר להרגיש אותו.
למשל – מאד – בראפ של הצל בשנותיו הראשונות, *עריכה: גם – מאד מאד – אצל בייבי ג’י בכלא 6*, וגם – מודה ואפילו לא מתבייש בזה – אקס היה גם השראה בשבילי לכמה בתים של ראפ.
מובן שזה לא ממש עזר לי להפסיק להיות חנון.
אבל הפסקתי לעקוב אחריו בעניין עוד בתקופה בה הוא הצליח.
מאד אהבתי את הדרך בה הוא עשה ראפ – מוזיקלית, וזה גם הדבר שלקחתי אלי – סטייל הפלואו שלו הוא בעיני עדיין אחד החזקים אי פעם.אבל גם שנאתי אותו.
שנאתי אותו על זה שבימיו הוא היה אחד האחראים הגדולים יותר להפצת האלימות והגלוריפיקציה שלה בעולם הראפ – במיוחד אחרי הירצחם של ביג ופאק – וכמה שהוא רכב עליה.
שנאתי אותו על ההומופוביה שלו. ושנאתי אותו על זה שהוא התעלל בחיות – עבירה שהוא שוב ושוב נאסר ונשפט בגינה.
על הזין שלי שהוא גנב מכוניות וכאלה, אבל התעללות בחיות? בקיצור, לא היה אכפת לי ממנו הרבה מאד זמן.
אז מה אני רוצה לומר בסוף כל זה? אני לא באמת יודע, חוץ מזה שיש לי צורך לדבר עליו.
אולי כי זה מזכיר לי תקופה שהיה בה המון כח מוזיקלי שחסר לי היום (רק מוזיקלית, לא מדבר על הטקסטים שלו שלא התחברתי אליהם).
אולי כי זה מזכיר לי באיזה מהירות כוכבים עולים ומתרסקים – במיוחד בעולם ההיפ-הופ.
והלב שלי לא התמלא פתאום באהבה לזכרו. ועדיין, איכשהו, זה עצוב לי.
הוא היה חרא גדול, אבל למרות הכל בתוך תוכי חיה המוזיקה של שירים כמו Ruff Ryders Anthem –
השיר שבעקבותיו כמעט לא היה ראפר בעולם שלא ניסה לכתוב שירים שכל שתי שורות יש בהם “או-הווו, או-הוווו” –
וזה תמיד נשמע כמו חיקוי דהוי של אקס,
וכמו אחד השירים שהביאו לי הכי הרבה שמחה לחיים – Party Up – השיר ש Liron Teeni
ואני הפכנו ל”זה ט-עים זה ט-עים”.
יאללא אקס, אל תרביץ שם למעלה לטופאק, אוקיי?”

  • לינק לסרט BELLY בכיכובו של DMX
  • הסרט “BELLY” (בטן) נכתב ובוים ע”י hype williams בשנת 1998, הסרט מציג את סיפורם של טומי “בונס” בראון (DMX) “סינ” (“חטא) (NAS) שני חברים שמפלסים את דרכם בעולם הפשע המאורגן אך בעקבות מספר רציחות ושוד מזוין הם מוצאים את עצמם בסכנה מצד המשטרה וגם מצד פושעים אחרים. מרבית השחקנים בסרט הם אמני היפ הופ המצליחים של שנות ה90, לתרבות ההיפ הופ יש השפעות שליליות וחיוביות, בסרט הבמאי משתמש בהשפעה שיש לאמני היפ הופ כדי להעביר מסר חשוב.

מוצרים נבחרים

התחבר

חפשו אותנו
גם ברשתות
כתבות שיכול לעניין אותך